הגיע הזמן שנוציא את אידיאל היופי מהאופנה

לכל אישה בעולם יצא להתמודד איתו - הוא עוקב אחרינו לכל מקום ואי אפשר לברוח ממנו: הוא בטלוויזיה, בטלפון, בהודעות, ברשתות החברתיות ובעולם האמיתי; ברחוב ובבית - הלוא הוא, "אידיאל היופי הנשי". אבל עד כמה הוא באמת משפיע עלינו? ומאיפה הוא בכלל בא?

אידיאל היופי הנשי הוא הבניה חברתית, המתייחסת -בין היתר- לגוף האישה, ומשתנה מתרבות אחת לאחרת ומתקופה לתקופה. בעולם המערבי, אידיאל היופי הנשי קיים עוד מהעידן הוויקטוריאני, שבו נשים לבשו מחוכים כדי להשיג את דמות שעון החול האידיאלית, מה שהוביל לעתים קרובות לנזק לאיברים ולקשיי נשימה. בשנות העשרים (של המאה הקודמת) הגוף האידיאלי היה גוף "נערי" (מרובע ורזה) ונשים השתמשו באמצעים קיצוניים כמו הרעבה עצמית והקאות כדי להשיג אותו. בשנות ה-50, נשים לבשו חזיות "כדורים" וחגורות כדי להשיג את הדמות העקמומית האידיאלית, מה שהוביל לעתים קרובות לאי נוחות והגבלת תנועה. ובשנות התשעים הגוף האידיאלי היה מראה חיוור עם רזון קיצוני, המוכר תחת בשם "הרואין שיק" והאידיאל הזה נשמר עד לשנות האלפיים המוקדמות. כיום, אידיאל היופי הנשי הוא כמעט ובלתי ניתן להשגה: הפרצוף האידיאלי צריך להיות צר, בעל קו לסת מוגדר, אף קטן ושפתיים גדולות. ומבחינת הגוף? - הגוף האידיאלי הוא רזה עם מותן דקה ובלי "בטן" אך בו זמנית הגוף חייב להיות מעוגל.

למרבה הצער, עצם העובדה שהאידיאל העכשווי הוא על גדר הבלתי ניתן להשגה לא עוצרת נשים מלנסות להשיג אותו, וזאת לא אשמתן - על נשים מופעל לחץ כבד מאוד להתאים את גופן למבנה הגוף "האידיאלי". בחברה שלנו, נשים עומדות תחת ציפיות ואידיאלים רבים: נשים צריכות להיות קרייריסטיות, אימהות טובות, בעלות נישואין טובים, ועוד… החברה, נותנת לנשים את הרושם שכדי להשיג את כל אלה, הן חייבות שיהיה להן את הגוף האידיאלי והרזה שהחברה מציגה להן. "בחברה המערבית המודרנית דימוי הגוף הרצוי פירושו רזון, והוא מהווה מקור להערכה ולהערצה, בפרט אצל נשים ונערות. הדיאטה נחשבת למרשם מוכר ובטוח להשגת היעד הנשגב - רזון (פינוס, שניידרמן וטוראל, 1991 .)"

הלחץ הזה קשור באופן ישיר לדימוי הגוף של נשים רבות להתפתחות של הפרעות אכילה: במאמר "ראי ראי, היש יפה ממני? ", יעל לצר מסבירה שעל פי המודל החברתי-תרבותי שמסרים ונורמות חברתיות-תרבותיות כמו אידיאל הרזון, דימוי ותפיסת הגוף, והחשיבות הניתנת למשקל ולהופעה חיצונית על הצלחה והערכה עצמית הם הסיבות להתפתחות הפרעות אכילה ובנוסף לכך, היא מציינת כי דיאטות ופגיעה בדימוי הגוף הערך העצמי, גם הם, הם גורמי סיכון עיקריים להתפתחות הפרעות אכילה.

על פי משרד בריאות, כ-30,000 - 40,000 נשים ונערות בגיל 15 – 24 סובלות מהפרעות אכילה, (לפי השיעור באוכלוסייה שעליו המשרד מתבסס, האומדן המעודכן לפי גודל האוכלוסייה בשנת 2020 צריך להיות כ- 41,000 - 55,000, לא כולל נשים מתחת לגיל 15 ומעל גיל 24) שזאת גדילה מהנתונים בשנים הקודמות. אחת הסיבות לגדילה בשיעור הנשים המפתחות הפרעות אכילה היא התפתחות התקשורת, האינטרנט והמדיה הדיגיטלית: ההתפתחות של שלושת אלה משנות האלפיים ועד היום פתחה דלת ל"פרסום של אידיאל היופי והטמעתו בצורה יסודית יותר ובגילאים מוקדמים יותר:

השפעת המדיה החברתית על דימוי גוף

ההיכרות הראשונה של נשים ונערות רבות עם אידיאל היופי הקשה קורית באינטראקציות דרך אמצעי התקשורת (טלוויזיה, עיתונים, מגזינים, מדיה חברתית). בעידן שבו אנו חיות היום, קשה לכל אחד ואחת מאיתנו להתנתק מהחדשות, מהרשתות החברתיות ומהמדיה הדיגיטלית באופן כללי - דבר זה מדאיג מאוד בהתחשב שבמחקר עדכני (יחסית) שנעשה בישראל בשנת 2015, נמצא קשר מובהק בין חשיפה לתקשורת, לטלוויזיה, לאינטרנט ולמגזינים, לבין רמות גבוהות יותר של בעיות בדימוי גוף ובעיות באכילה. במחקר נמצא שככל שהנערות התעסקו יותר זמן בפייסבוק, כך עלו דימוי הגוף השלילי שלהן והנטיות שלהן להתחיל דיאטות או לרצות להיות רזות יותר. בנוסף לכך, המאמר "על מגדר, תפיסת הגוף והפרעות אכילה" של אביבית אגם-דאלי, תומך בממצאים אלה וטוען כי "ילדות מפנימות את ברבי…ועוד שורה ארוכה של דמויות אחרות, שרובן ככולן נראות בטלוויזיה והן מאוד יפות, צעירות לבנות ובעיקר רזות מאוד, (האידיאל של תקופתנו היא הדוגמנית) ואז כשהן גדלות הן מסתכלות על גופן בצורה שלילית….זו תעמולה שמטרתה לעודד נשים (וכיום גם מעט גברים) לרזות- כי זה משרת המון חברות ועסקים שהוקמו מסביב לתעשייה זו... החברה משדרת (באמצעות המדיה וסוכני סוציאליזציה אחרים) שלבחורה אסור לאכול (תמיד יש לה רגשי אשם על כך)."

גם מאמרה של יעל לצר, "ראי ראי, היש יפה ממני? ", תומך בממצאים אלו: במאמר כתוב ש"המדיה משמשת כאחת הדרכים השכיחות והעוצמתיות להעברת מסרים בנוגע לאידיאל הרזון כמודל ליופי והצלחה. אלו מכוונים ברובם לקהל הרחב, אך במיוחד מפעילים את קסמם והשפעתם על ילדים ומתבגרים, קהל תמים ולא ביקורתי. מסרים אלו מופנמים כבר בגיל צעיר ועלולים לגרום לעיוות תפיסת המציאות לגבי מה נכון ומה ניתן להשגה, לחיפוש דרכים לוויסות המשקל, וכפועל יוצא לאי-שביעות רצון ממבנה הגוף וצורתו ולפגיעה בדימוי הגוף ובערך העצמי". בנסף לכל אלו, מחקר שפורסם ב-"Journal of Social and Clinical Psychology" מצא שחשיפה לתמונות של דוגמניות רזות הובילה לירידה בשביעות הרצון מהגוף בקרב נשים, מה שהגדיל את הסבירות שלהן לפתח הפרעות אכילה.

לסיכום, אידיאל היופי פוגע בנו, בנשים: הוא מעודד את התפתחותן של הפרעות אכילה מתוך מקום של דימוי גוף נמוך, אי עמידה בציפיות של החברה והרגשת כישלון. אלה, גורמים לנשים רבות להרגיש חוסר שליטה ולחפש את השליטה הזו במקומות אחרים ופוגעניים כמו הפרעות אכילה, שלהן עלולות להיות תוצאות הרסניות ובלתי הפיכות הן על הגוף והן על הנפש.

אידיאל היופי אינו רק הרסני מבחינת הציפיות והלחץ שהוא מפעיל על נשים, אלא גם באי-יציבותו: נשים מועמדות תחת לחץ כבד לשנות גופן עוד ועוד, כל פעם מחדש; מה"הרואין שיק" של שנות ה90 עד לגוף ה"מלא אך רזה" שאידיאלי היום. הגיע הזמן שניקח את המושכות בחזרה לידיים שלנו, כדי שבמקום שנמשיך לתת לאידיאל היופי להשפיע ולהכביד עלינו, במקום שניתן לו להוציא אותנו מהאופנה - אנחנו נהיה אלו שנוציא אותו.

נתחיל בלשנות את השיח הציבורי המשפיל על הגוף שלנו ועל גופן של אחרות - נהפוך אותו לחיובי ואוהב, נשנה את השימוש במילה "שמנה" כמילה מקבילה ל"מכוערת".

אנחנו חייבים וחייבות להכחיד את המונח אידיאל היופי, ואת הציפייה מנשים רבות להגיע לצורת גוף ומשקל גוף שלא ריאליסטי ולא בריא שהן יגיעו אליו. ברגע שציפיות כאלה ירדו - העולם שלנו יהיה עולם יותר טוב לנשים, עולם שבו נשים יוכלו לאכול מבלי להרגיש אשמות, שדימוי הגוף של נשים רבות יהיה בריא וחיובי ומכך שהרבה פחות נשים יפתחו הפרעות אכילה כאלה ואחרות.